נעים מאוד, אני מיתר מאנה 💛

איך הכל התחיל

כשהייתי ילדה קטנה, בכיתה ב', הייתי מתוקה ומהממת, עם תלתלים יפיפיים. אבל לצערי באותו הזמן זה לא היה באופנה, והרבה צחקו עליי. כמובן שזה ערער לי את הביטחון, ילדה קטנה ומתוקה שצוחקים עליה, זה לא נעים… ויום אחד, מישהו קרא לי "כבשה".

לקחתי את זה קשה, ומאותו רגע התחלתי להסתתר. אספתי את השיער, הלכתי שנים עם גולגול הדוק, והתביישתי להיות אני.

עם השנים זה רק גדל. התווסף לזה חוסר ביטחון סביב הגוף שלי, סביב איך שאני נראית, סביב להרגיש בנוח עם עצמי. אם לא מצאתי בגדים מחמיאים, הייתי נשארת בבית. התמודדתי עם הפרעות אכילה, ועם תקופה קשה מאוד של פגיעה עצמית סביב אוכל. כל כך רציתי להרגיש "יפה", ובאותו הזמן חשבתי שאני צריכה להיות מישהי אחרת כדי שיאהבו אותי.

מה ניהל אותי? הפחד מדחייה… שלא יקבלו אותי. אז שמתי מסכות, ועשיתי מה שהיה צריך כדי להרגיש שייכת, גם כשזה לא באמת התאים עם מי שאני.

לצידי יש שני אחים מקסימים, אחות גדולה ואח קטן, שגם הם התמודדו עם קשיים חברתיים. ובנוסף, שלושתנו נקלענו לסיטואציה קשה של אלימות בגן שעשועים, רגע ששלושתנו נושאים איתנו עד היום.

אני מכירה טוב את התחושות שיש כשמתמודדים עם קשיים במערכות יחסים: הביישנות, הפחד מדחייה, האימפולסיביות, הקושי להקשיב, הקושי להתווסת. אני כבר שנים מכירה את הכל, ממני, מהסביבה, וממשפחות וילדים שאני מלווה…

בתור ילדה ישבתי אצל מטפלים, שעה אחר שעה, בשתיקה. הרגשתי שהם לא באמת מבינים אותי, שהם מדברים מגבוה מעליי, ושאין לי מה באמת לשתף אותם, כי הם לא יעזרו לי… אז נשארתי עם הרבה מהדברים לבד, שמרתי אותם בבטן.

כבר שם הייתה לי הבנה שלא ככה ניגשים לילדים, שזה לא מה שהם צריכים. אבל הייתי בטוחה שכשאהיה גדולה אהיה אדריכלית (אמרנו כבר, החיים מתכננים לנו תוכניות אחרות :) לבנות בתים, לעצב לאנשים את הבית. זה היה החלום.

עד שהגעתי לשירות הלאומי, ושם עבדתי עם "ילדים" (הם היו בני 21) על הספקטרום האוטיסטי בתפקוד נמוך. הם לא ילדים, אבל העבודה איתם היא כמו עם ילדים, ההסברים, ההנגשה. זה פתח לי עולם שלם ומסקרן. העבודה איתם הייתה מאתגרת ומופלאה, מספקת, ממלאת ומלאה בשליחות. וככה, במפגש איתם, בפעם הראשונה בחיי, הסכמתי לפתוח את כל הנקודות הרגשיות שלא הסכמתי עד אז לראות. הפחד מדחייה, זה שלא אהבתי את עצמי, המסכות.

סיימתי את השירות, ואני, המצחיקה של אז, עדיין הייתי בטוחה שאהיה אדריכלית, אז נרשמתי למכינה לאדריכלות. ציירתי, שרטטתי, עבדתי שעות כדי לייצר תיק עבודות למיונים… וכמובן שהגעתי ליום העיון בבצלאל, ושם קרה דבר חשוב, נרדמתי. קמתי כשכולם מחאו כפיים בסוף.

הייתי באותו רגע בשוק שזה קרה לי, אבל הרגע הזה חשוב ביותר. כי באותו היום נסעתי גם לבקר את החניכים שלי על הספקטרום האוטיסטי, ובשניות משהו בי נדלק, התעורר משהו בלב שלי, כל כך שמח לראות אותם.

והנה הגיע רגע השינוי הגדול: בנסיעה הביתה הגיעה אליי התובנה ששינתה את חיי ואת המסלול שלי. אמרתי לעצמי: אין מצב שאני עובדת מול מחשב. אני צריכה לעבוד עם אנשים, עם ילדים, עם הורים… לעזור להם בדיוק בנקודות שאני הייתי צריכה בהן עזרה.

ומשם התחלתי ללמוד, גיליתי את התיאטרון הטיפולי ואת הפסיכודרמה, שהפכו עבורי לבית. עברתי בלימודים תהליך מדהים, ריפוי אמיתי עם עצמי. ושם הבנתי בוודאות: זה בדיוק מה שילדים צריכים. לא שיכריחו אותם לשתף, אלא לעזור להם להשתנות דרך חוויה, ולהטמיע דפוסים חדשים דרך ההתנהלות הקבוצתית ודרך ההצגות.

עברתי משם עוד מסע ארוך של לימודים והעברת קבוצות בבית הספר, עד שהגעתי לנקודה שבה אמרתי: אני הולכת להקים קבוצות שיהיו שילוב בין הטיפול בילד לבין הדרכה והכוונה להורים. כי אני מאמינה שכדי שהדפוס יתקבע ויהיה שינוי לאורך זמן, חובה שלהורים יהיו כלים לעבודה עם הדפוסים, וכלים לעזור לילד בתוך ההתמודדויות שלו.

וככה, היום, אני זוכה לעבוד גם עם ההורים וגם עם הילדים: לתת להם כלים והבנה איך לראות את הילד שלהם, לתת לילד מקום לרגשות שלו, ולעזור לו לשנות מבפנים את ההסתכלות על עצמו.