ילדים לא נולדים עם ספר הדרכה שמסביר איך יוצרים קשרים. הם לומדים את זה תוך כדי החיים, דרך חוויות, מפגשים ורגעים קטנים בגן ובבית הספר, שנצרבים עמוק בלב. דווקא בגלל זה, תקופת הילדות היא הזמן המשמעותי ביותר לעיצוב המיומנויות החברתיות והדפוסים הרגשיים שילוו אותנו שנים קדימה. במאמר הזה אני רוצה לקחת אתכם רגע אחורה, אל הזיכרונות שלכם כילדים, ולהבין יחד איך נוצרים דפוסים חברתיים, ולמה הילדות היא חלון הזדמנויות כל כך חשוב לעזור לילדים לפתח קשרים בריאים.

הבנייה של מי אנחנו (הזהות שלנו) מתחילה הרבה לפני שאנחנו מבינים את זה

כבר מהרגעים הראשונים של החיים אנחנו מתחילים לקלוט את העולם סביבנו. עוד לפני שאנחנו מדברים או מבינים מילים, אנחנו סופגים את האווירה בבית, את התגובות של ההורים ואת הדרך שבה אנשים מתקשרים זה עם זה. כאשר אנחנו גדלים מעט ומגיעים לגן, מתרחש רגע משמעותי: לראשונה אנחנו פוגשים עולם שבו יש עוד ילדים, לא רק אני. ושם, בעצם, מתחיל הלימוד האמיתי של קשר אנושי. מיומנות חברתית היא היכולת ללמוד איך להיות בקשר, איך להתמודד עם דחייה, איך לשתף פעולה, איך להביע רגש ואיך להרגיש שייכים. ואף אחד לא נתן לנו מדריך לזה. גם לא לכם כהורים. כולנו למדנו את זה דרך החיים עצמם.

תרגיל קטן: איזה זיכרון עולה לכם מהגן?

עצרו רגע. נסו לחשוב על זיכרון אחד מהגן שעולה לכם מיד, בלי לחשוב יותר מדי. רוב האנשים מופתעים לגלות עד כמה הזיכרונות האלה עדיין חיים בתוכנו, גם עשרות שנים אחרי. אני, למשל, זוכרת רגע אחד מאוד ברור מהגן. רציתי לשחק עם שלושה ילדים, וביניהם הייתה גם החברה הכי טובה שלי. מבחינתי היינו חברות קרובות מאוד, נפגשנו אחר הצהריים והיינו בקשר טוב. אבל באותו רגע, כשהם שיחקו בחוץ, שני הילדים האחרים אמרו לי: “לא, את לא יכולה לשחק איתנו.” החברה שלי לא אמרה כלום. כילדה קטנה לא ידעתי להסביר לעצמי מה אני מרגישה. פשוט התרחקתי ממנה. אבל כשאני מסתכלת על זה היום, אני מבינה עד כמה זה היה רגע משמעותי בשבילי. התחושה הייתה: איך לא הגנת עליי? איך לא אמרת כלום? איך השארת אותי בצד? ואלה בדיוק הדברים שאנחנו מחפשים בתוך קשר: ביטחון, קבלה ושייכות.

איך נוצרים דפוסים חברתיים בילדות

כשילדים חווים רגעים כאלה, בגן או בבית הספר, החוויה לא נשארת רק בזיכרון. היא נצרבת בגוף, במוח ובנפש. ומתוך הרגעים האלה יכולים להיווצר דפוסים כמו פחד מדחייה, חשש להצטרף למשחק, תחושה שלא רוצים אותי, או קושי לבטא את עצמי. הדפוסים האלה לא נשארים רק בילדות. הם יכולים להמשיך איתנו לחברויות, לזוגיות, למקום העבודה ולמשפחה שאנחנו מקימים. ולכן תקופת הילדות היא הזמן המשמעותי ביותר ללוות ילדים ברכישת מיומנויות חברתיות. בגיל ההתבגרות עדיין אפשר לעבוד על זה, אבל לפני כן המוח והזהות עדיין מתעצבים, ויש לנו הזדמנות אמיתית להשפיע.

ילדים לא לומדים רק דרך הסברים

הרבה פעמים אנחנו כהורים מנסים להסביר: “תשתף”, “תדבר יפה”, “אל תתפרץ”. אבל ילדים לא לומדים מיומנויות חברתיות רק דרך שיחה. הם לומדים דרך חוויה. דרך משחק, דרך התנסות, דרך מצבים שמאפשרים לגוף ולרגש לעבור חוויה אחרת. זו בדיוק הסיבה שבקבוצות שאנחנו עובדים בהן משתמשים בפסיכודרמה ובתיאטרון טיפולי. המשחק מאפשר לילדים להתנסות בקשרים, לבטא רגשות, להתמודד עם מצבים חברתיים וליצור חוויות מתקנות. החוויה עצמה היא הלמידה.

הדפוסים לא נעלמים, אבל אפשר לשנות אותם

כמבוגרים אנחנו מגלים לפעמים שהדפוסים שנוצרו בילדות עדיין מלווים אותנו. למשל, אותו פחד מדחייה מהגן יכול להופיע גם שנים אחרי: בחשש להזמין חברים למשהו, בפחד שמישהו יגיד “לא”, או בתחושה שלא באמת רוצים להיות איתנו. אבל יש גם אפשרות אחרת. אפשר להתחיל לבנות דפוס חדש. במקום הקול שאומר: “לא רוצים להיות איתך”, אפשר לחזק קול אחר שאומר: “את טובה כמו שאת.” זה תהליך. זה לא קורה בשבוע, וגם לא בשבועיים. אבל ככל שאנחנו מחזקים את הדפוס המיטיב, הדפוס הפוגע נחלש.

ומה עם הילדים שלנו?

כשאנחנו מסתכלים על הילדים שלנו היום, חשוב לזכור: זה בדיוק השלב שבו הדפוסים נוצרים. עכשיו הם חווים שלא מזמינים אותם למשחק, שמישהו צוחק עליהם, שהם לא יודעים איך להגיב, או שהם לא מצליחים לבטא את עצמם רגשית. וזה בדיוק הרגע שבו אפשר לעזור להם. לא רק לתת כלים טכניים כמו הקשבה, אמפתיה ופתרון קונפליקטים, אלא גם לעזור להם לבנות תפיסה פנימית מיטיבה על עצמם. כי אם ילד לומד עמוק בפנים שהוא לא מספיק טוב, שהוא לא שייך, או שאין לו מה להציע, שום כלי חברתי לא באמת יוכל להחזיק לאורך זמן. אבל אם הילד מתחיל לראות את עצמו בעיניים טובות, משהו בקשרים שלו מתחיל להשתנות מבפנים. ומשם גם ההתנהגות החברתית משתנה.

שאלה קטנה לסיום

קחו רגע לחשוב: איזה זיכרון מהילדות שלכם עדיין חי בתוככם? ואיזה דפוס אולי נולד ממנו? ההתבוננות הזאת לא באה ממקום של אשמה או ביקורת, אלא ממקום של אחריות והבנה. כי כשאנחנו מבינים את הדפוסים שלנו, אנחנו יכולים גם לעזור לילדים שלנו לבנות דפוסים מיטיבים יותר. ודווקא הילדות היא הזמן שבו זה הכי אפשרי.