כולנו רוצים שהילדים שלנו יידעו לבטא את עצמם, להקשיב, לשתף, להתמודד עם תסכולים ולהיות בתוך קשרים בצורה נעימה.
אבל כדי שכל זה יוכל לקרות, יש בסיס אחד שחשוב לבנות: ויסות רגשי.
ויסות רגשי הוא לא רק היכולת “להירגע”.
הוא היכולת לזהות מה קורה לי, לעצור רגע, ולקבל עזרה פנימית או חיצונית כדי לא לפעול מתוך הצפה.
היכולת הזאת חשובה מאוד גם לנו כמבוגרים, אבל אצל ילדים היא ממש נבנית מהיסוד.
וזו בדיוק הסיבה שחשוב להתחיל לעבוד עליה מגיל צעיר.
כי כשיש לילד יותר ויסות רגשי, זה משפיע כמעט על כל תחום בחיים שלו:
על ההפסקות,
על המשחקים עם חברים,
על היכולת לשתף רגשית,
ועל הדרך שבה הוא מגיב כשמשהו לא מסתדר כמו שהוא רצה.
ילדים לא נולדים עם ויסות רגשי
חשוב לי לומר את זה כבר מההתחלה:
אם הילד שלכם מתפרץ, צועק, בועט, נעלב מאוד, או מתקשה להירגע — זה לא אומר שמשהו “לא בסדר” איתו.
ילדים לא נולדים עם ויסות רגשי.
הם גם לא נולדים עם היכולת להבין לבד איך מתנהלים עם רגשות חזקים.
זו מיומנות שנבנית לאורך זמן, דרך קשר, דרך תרגול, דרך חזרתיות, ודרך מבוגר שמלווה את הילד ומלמד אותו מה אפשר לעשות ברגעים כאלה.
ולכן, לפני אשמה ולפני ביקורת, אני רוצה שתנשמו רגע.
זה קורה. זה אנושי. וזה חלק מההתפתחות.
השלב הראשון: לזהות מתי הילד מוצף
כדי לעזור לילד בוויסות רגשי, קודם כול צריך לזהות מתי קשה לו.
יש ילדים שזה מופיע אצלם בהפסקות.
יש ילדים שזה קורה במשחק עם חברים.
יש ילדים שזה קורה בבית, מול אחים, בארוחת ערב, בבוקר כשממהרים, או בכל רגע שבו משהו לא קורה כמו שהם רצו.
לפעמים זה נראה כמו התפרצות.
לפעמים כמו צעקות.
לפעמים כמו בכי.
ולפעמים כמו גוף שפשוט יוצא משליטה — ידיים, רגליים, טריקות, בעיטות.
השלב הראשון הוא לא למהר לכעוס, אלא לזהות:
זה רגע שבו הילד שלי לא מצליח לווסת את עצמו.
ומתוך ההבנה הזאת אפשר להתחיל לעזור.
לפני שמדברים עם הילד – כדאי לשאול את עצמנו
אחד הדברים החשובים הוא לא להתחיל ישר מהילד, אלא רגע לבדוק גם עם עצמנו:
מה מרגיע אותי?
מה עושה לי טוב?
מה עוזר לי לחזור לעצמי כשאני מוצפת או כועסת?
למשל, אני יודעת שמה שעוזר לי זה מוזיקה, לכתוב במחברת, ולהיות בטבע.
אלה דברים שעושים לי נעים, שמרגיעים אותי, שעוזרים לי לנשום.
ורק אחרי שאני מבינה עם עצמי מה עוזר לי, אני יכולה לפנות לילד ולשאול אותו:
מה עושה לך נעים?
מה מרגיע אותך?
מה עוזר לך כשקשה לך?
ולפעמים התשובה תהיה:
“לא יודע.”
או:
“כלום לא עוזר לי.”
וזה בסדר.
יכול להיות ששאלנו אותו ברגע שהוא כבר מוצף.
ויכול להיות שהוא פשוט עוד לא מכיר את עצמו מספיק כדי לדעת.
במצבים כאלה, אפשר לעזור לו דרך דוגמאות.
אפשר לומר:
“אותי מרגיע לכתוב.”
“אותי מרגיע להקשיב למוזיקה.”
“אותי מרגיע להסתכל על הטבע.”
“יש משהו כזה שגם לך עושה נעים?”
מה באמת יכול לעזור לילד להירגע?
המטרה היא למצוא דברים שמחברים את הילד לעצמו ועוזרים למערכת שלו להירגע באמת.
זה יכול להיות:
* ציור
* כתיבה
* מוזיקה
* חיבוק של דובי
* מבט לשמיים
* הליכה
* ריצה
* מגע באדמה או בבוץ
* פינה קבועה ומרגיעה
* נשימות
* משהו קבוע שהוא יודע שעוזר לומה שחשוב הוא שזה יהיה משהו שעוזר לו לעבור תהליך פנימי — ולא רק לברוח ממה שהוא מרגיש.
למה מסכים הם לא פתרון לוויסות רגשי
חשוב לי להגיד משהו ברור:
טלפון, טלוויזיה או מסך לא באמת מווסתים.
הם אולי משתיקים לרגע.
הם אולי מסיחים.
אבל הם לא עוזרים לילד לפגוש את הרגש שלו, לעבור אותו ולהירגע מתוכו.
כשילד מקבל מסך ברגע של הצפה, הרבה פעמים מה שקורה זה שהוא מתנתק.
הוא נכנס לעולם אחר, למה שמוקרן על המסך, אבל הוא לא באמת עבר תהליך רגשי.
לעומת זאת, כשילד מצייר, רץ, נושם, מקשיב למוזיקה או מסתכל על הטבע — יש שם מפגש עם עצמו.
יש שם תהליך.
יש שם עיכול של מה שהוא מרגיש.
מעבר לזה, העולם הדיגיטלי עצמו מאוד מהיר.
הקצב של הסרטונים, של הטלפונים, של כל מה שקופץ מול העיניים — רק מגביר את הצפה.
וכשאנחנו רוצים ללמד ויסות, אנחנו רוצים בדיוק את ההפך:
לאט יותר.
נשימה.
מרווח.
חיבור.
מה עושים ברגע האמת?
אחרי שזיהינו מה יכול לעזור לילד, אנחנו רוצים להתחיל לחבר את זה לרגעים האמיתיים שבהם קשה לו.
למשל:
אם משהו קרה בהפסקה והוא מרגיש שהוא עומד להתפרץ — מה יכול לעזור לו שם?
אם בבית קרה משהו עם האחים והוא כועס מאוד — לאן הוא יכול ללכת?
אם במשחק עם חברים הדברים לא קרו כמו שרצה — איך הוא יכול לעצור רגע ולא לפעול מתוך הצפה?
בבית הספר לא תמיד אפשר מוזיקה או טלפון, ולכן צריך למצוא משהו נגיש שמתאים לסביבה:
ריצה, ציור, כתיבה, פינה מסוימת, הסתכלות על עננים, איסוף עלים, הליכה למקום קבוע שמרגיע אותו.
המטרה היא לא רק לעזור לילד ברגע הזה, אלא ללמד את המערכת שלו לזהות:
קשה לי עכשיו — ואני יודע מה תומך בי.
הגבול לא בא במקום הוויסות — הוא חלק ממנו
הרבה פעמים, כשילד מתפרץ, אנחנו מתלבטים:
האם קודם לשים גבול או קודם להכיל?
והתשובה היא ששני הדברים חשובים.
אנחנו רוצים גם להציב גבול ברור, וגם לעזור לילד לווסת את עצמו.
למשל:
“בבית שלנו מדברים בצורה נעימה.”
“אנחנו שומרים על הגוף שלנו.”
“אנחנו שומרים על החפצים בבית.”
“אנחנו מתנהלים בכבוד אחד כלפי השני.”
שימו לב שהגבול לא חייב להיות מנוסח דרך “לא”.
במקום:
“לא מרביצים”,
אפשר לומר:
“אנחנו שומרים על הגוף אחד של השני.”
במקום:
“אל תצעק”,
אפשר לומר:
“אנחנו מדברים בצורה נעימה.”
זה לא רק עניין של ניסוח.
זה עוזר לילד להבין מה כן עושים.
זה לא עונש — זו מתנה
כשאנחנו אומרים לילד:
“בוא תלך רגע למה שעוזר לך להירגע,”
זו לא הרחקה.
וזה לא עונש.
זו מתנה.
כי המתנה הזאת מלמדת אותו משהו חשוב מאוד:
שיש דרך להתמודד עם הרגש שלו בלי לפגוע בעצמו, באחרים או בקשר.
בהתחלה, הרבה ילדים יתנגדו.
הם יגידו:
“לא רוצה.”
“עזבי אותי.”
“לא בא לי.”
ובשלב הזה, הרבה פעמים נצטרך ללכת איתם.
לשבת לידם.
לצייר איתם.
לנשום איתם.
לשים מוזיקה איתם.
להיות שם איתם.
לאט לאט, מתוך העקביות, זה מתחיל להיכנס פנימה.
והמטרה היא שעם הזמן הם כבר יידעו לעשות את זה יותר לבד.
דוגמה מהחיים: כשהילד כועס כי לא שיחקו בדרך שהוא רצה
נניח ששלושה ילדים משחקים יחד, ואחד מהם רוצה לשחק בדרך מסוימת.
השניים האחרים לא מסכימים, והוא מרגיש שלא מקשיבים לו.
הוא מתעצבן, לוקח את המשחק, זורק, או מתחיל לבעוט בדברים.
ברגע כזה, קודם כול נשים גבול:
“אנחנו שומרים על המשחקים.”
“אנחנו שומרים על הגוף שלנו.”
“אנחנו מדברים בצורה נעימה.”
ואז נשקף לו את מה שהוא מרגיש:
“אני רואה שאתה מאוד כועס.”
“אני רואה שממש רצית שהם ישחקו בדרך שלך.”
ואז ניתן בחירה לוויסות:
“אתה רוצה לרוץ?”
“אתה רוצה לבעוט באוויר?”
“אתה רוצה לצייר?”
“אתה רוצה רגע לשבת איתי?”
למה בחירה?
כי ברגע של הצפה הילד לא תמיד יודע לבד מה לעשות, והבחירה עוזרת לו להרגיש שיש לו דרך.
אחרי שהוא נרגע, אפשר לדבר.
לא לפני.
אחרי שהמערכת שלו קצת נרגעה, אפשר לשאול:
“מה הפריע לך?”
“מה היה לך קשה?”
“מה היית רוצה שיקרה בפעם הבאה?”
דוגמה נוספת: כשהוויכוח הוא בכלל על חוקי המשחק
לפעמים ההתפרצות בכלל לא נובעת מזה שהילד “כועס סתם”, אלא מזה שיש חוסר בהירות.
למשל, חבורה של ילדים משחקת תופסת, וכל אחד מכיר גרסה קצת אחרת של המשחק.
מישהו אומר לילד שהוא נפסל, והוא בטוח שלפי החוקים שהוא מכיר זה בכלל לא נכון.
הוא מתעצבן, רץ, צועק, אולי אפילו מרים יד.
ברגע כזה, שוב:
קודם כול נשים גבול ברור.
אנחנו שומרים על הגוף אחד של השני.
אנחנו מתנהלים ביחד בצורה נעימה.
אחר כך נעזור לו להוציא את הכעס בצורה בטוחה — ריצה, קפיצות, נשימות, משהו שמתאים לסיטואציה.
ורק אחרי זה נוכל לדבר על מה שקרה באמת.
הרבה פעמים נגלה שהילד לא “סתם איבד שליטה”, אלא שהיה שם בלבול, אי-הבנה, פער בין הציפיות שלו לבין מה שקרה בפועל.
ואז אפשר לעשות משהו פשוט אבל מאוד משמעותי:
לעצור, לעשות התחלה מחדש, ולבנות חוקים משותפים.
לפעמים הדברים שנראים לנו קטנים הם בדיוק המקומות שבהם נולדת ההצפה.
בבית מתרגלים שוב ושוב
אם אנחנו רוצים שהילד יידע לווסת את עצמו גם בבית הספר, אנחנו צריכים להתחיל בבית.
בבית יש לנו אפשרות לתרגל שוב ושוב:
במריבות בין אחים,
בארוחת ערב,
בבוקר הלחוץ,
במשחקים,
במעברים,
ובכל רגע שבו עולה קושי.
התרגול הזה לא צריך להיות מושלם.
הוא צריך להיות עקבי.
כל פעם מחדש:
לזהות,
לשים גבול,
להציע תמיכה,
לעזור להירגע,
ורק אחר כך לדבר.
ככה, לאט לאט, זה נטמע.
וגם אתם לא חייבים להיות מושלמים
אני רוצה לומר כאן משהו חשוב להורים:
אל תהיו קשים עם עצמכם.
גם ככה ההורות מביאה איתה המון אשמה, המון ביקורת עצמית, והמון תחושה שיכולנו לעשות יותר טוב.
אז אם בבוקר לא הצלחתם לעצור,
אם הייתם לחוצים,
אם לא אכלתם,
אם לא היה לכם רגע לנשום,
אם הגבתם פחות מדויק ממה שהייתם רוצים —
זה בסדר.
באמת.
אפשר לחזור לזה אחר כך.
אפשר לדבר על זה בצהריים.
אפשר לשאול:
“מה היה יכול לעזור לך להירגע?”
“מה נוכל לעשות בפעם הבאה?”
גם אתם בתוך תהליך.
גם אתם לומדים.
וגם אתם צריכים חמלה.
לסיום: ויסות רגשי נבנה בקשר
ויסות רגשי לא נבנה מתוך הרצאות.
הוא גם לא נבנה מתוך ביקורת.
הוא נבנה מתוך קשר, מתוך חזרתיות, מתוך גבולות ברורים, ומתוך מבוגר שעוזר לילד להכיר את עצמו ולהבין מה תומך בו.
כשאנחנו עוזרים לילד לזהות מה מרגיע אותו,
כשאנחנו עוזרים לו לעצור לפני ההתפרצות,
וכשאנחנו נותנים לו דרך בטוחה לפגוש את מה שהוא מרגיש —
אנחנו מלמדים אותו מיומנות שתלווה אותו שנים קדימה.
ומשם, מתוך יותר ויסות, אפשר גם לבנות שיח, קשרים, ביטחון, ויכולת להתמודד טוב יותר עם העולם.
כתבה 4-