שליטה והצורך בוודאות אצל ילדים, מה באמת יושב מתחת לזה?

יש ילדים שצריכים לדעת מראש מה הולך לקרות.

יש ילדים שמתקשים מאוד כשמשנים להם תוכנית.

יש ילדים שרוצים שהמשחק יתנהל בדיוק בדרך שלהם, וכשזה לא קורה — משהו בהם מתכווץ, מתפרץ או פשוט נשבר.

מבחוץ, זה יכול להיראות כמו עקשנות.

לפעמים אפילו כמו שתלטנות.

אבל הרבה פעמים, מתחת למה שנראה כמו צורך לשלוט, יושב בכלל משהו אחר:

צורך עמוק בוודאות. צורך להבין. צורך להתכונן. צורך להרגיש בטוח בתוך מה שעומד לקרות.

וכשאנחנו מבינים את זה, אנחנו מפסיקים לראות רק את ההתנהגות — ומתחילים לראות את הילד.

לכל ילד יש מציאות פנימית

כדי להבין צורך בשליטה ובוודאות, צריך להבין קודם משהו עמוק יותר:

לכל ילד יש מציאות פנימית.

המציאות הפנימית הזאת כוללת את הדמיון שלו, את הרגשות שלו, את המחשבות שלו, את הדרך שבה הוא מפרש את מה שקורה סביבו.

עבור ילדים, המציאות הפנימית הזאת היא לא דבר קטן.

היא ממש העולם שהם חיים בתוכו.

אם ילד שקוע עכשיו במשחק, מבחינתו זה העולם.

אם ילדה בנתה לעצמה בראש איך משהו עומד לקרות, זו המציאות שהיא כבר התחילה לחיות בתוכה.

ואז, כשמגיע שינוי פתאומי — משהו מתערער.

למה כל כך קשה להם לעבור מדבר לדבר?

ניקח רגע דוגמה פשוטה מהחיים.

הילדים משחקים בפארק.

מבחינתכם, הגיע הזמן ללכת.

אתם אומרים: “יאללה, הולכים.”

ומיד מגיעה ההתנגדות:

“לא!”

“אני רוצה להישאר!”

“רק עוד קצת!”

וזה באמת יכול להיות מאוד מתסכל כהורים.

אבל אם רגע עוצרים להסתכל לעומק, אפשר להבין מה קורה שם.

מבחינת הילד, הוא לא “סתם משחק”.

הוא כבר בתוך עולם פנימי שלם.

יש לו רצף. יש לו דמיון. יש לו חוויה.

ופתאום יש קטיעה.

הקטיעה הזאת שוברת את הוודאות שהייתה לו.

היא שוברת את מה שהוא כבר התחיל לבנות לעצמו בפנים.

וזה נכון גם לעוד הרבה רגעים ביום:

כשהגיע זמן מקלחות,

כשהחבר צריך ללכת הביתה,

כשהמסך נגמר,

כשצריך לעצור משחק,

או כשעוברים ממשהו אחד למשהו אחר.

הרבה פעמים הבעיה היא לא הגבול — אלא הדרך שבה הוא מגיע

הורים הרבה פעמים שואלים את עצמם:

אבל מה, לא לשים גבולות?

ברור שכן.

ילדים צריכים גבולות.

הם צריכים מבוגר שמחזיק את המציאות, קובע מסגרת, ויודע מה קורה.

אבל בתוך זה, יש הבדל עצום בין גבול שנוחת בפתאומיות — לבין גבול שמגיע עם הכנה.

כי כשהילד מקבל הכנה מראש, הוא מתחיל לעבד בפנים את מה שעומד לקרות.

למשל:

                       * עוד עשר דקות הולכים

                       * עוד חמש דקות מסיימים

                       * עוד שתי דקות מתחילים להתארגן

הדבר הזה נשמע קטן, אבל הוא גדול מאוד.

כי הוא מאפשר למציאות הפנימית של הילד להסתנכרן עם המציאות החיצונית.

הכנה מראש היא לא פינוק – היא כלי

אחד הכלים הכי חשובים בעבודה עם ילדים שזקוקים לוודאות הוא הכנה מראש.

הכנה מראש לא אומרת שלא תהיה התנגדות.

היא גם לא אומרת שלא יעלו רגשות.

אבל היא כן אומרת שהילד לא פוגש את המציאות כמו מכה פתאומית.

הוא מקבל תבנית.

הוא מקבל מסגרת.

הוא מקבל תחושה של:

אני יודע מה הולך לקרות.

ולילדים שזקוקים לוודאות — זה משנה הכול.

זה נכון לפני יציאה לפארק.

זה נכון לפני שהולכים לסופר.

זה נכון לפני שחבר מגיע.

זה נכון לפני סיום משחק.

וזה נכון גם לפני רגעים קטנים ויומיומיים כמו מקלחות, התארגנות בוקר או יציאה מהבית.

גם אנחנו, כמבוגרים, מכירים את זה

אם נהיה כנים, גם אנחנו חיים ככה.

כמה פעמים כבר קרה שציפיתם למשהו, בניתם תסריט פנימי שלם, ואז המציאות הייתה אחרת — והרגשתם אכזבה או תסכול?

אולי ביקשתם מבן הזוג להפתיע אתכם, ודמיינתם משהו מסוים.

ואז הגיעה הפתעה אחרת לגמרי.

גם אם היא הייתה יפה ומושקעת — משהו בפנים התאכזב.

למה?

כי המציאות הפנימית שלכם כבר התארגנה על תסריט אחר.

או אולי ציפיתם שמישהו יבין לבד למה התכוונתם, מה רציתם, מה היה נראה לכם ברור לגמרי — ואז גיליתם שזה בכלל לא עבר.

הפער הזה, בין מה שדמיינו בפנים לבין מה שקרה בחוץ, מייצר תסכול גם אצל מבוגרים.

אז אצל ילדים — על אחת כמה וכמה.

שליטה היא לפעמים ניסיון להרגיש בטוח

כשילד מתעקש שהמשחק יתנהל בדרך שלו, חשוב לעצור לפני שממהרים להדביק לו תווית.

זה לא תמיד “הוא שתלטן”.

וזו לא תמיד “היא חייבת שהכול יהיה סביבה”.

לפעמים מה שנראה כמו שליטה הוא בעצם ניסיון לייצר ודאות.

ניסיון להחזיק את מה שמרגיש בפנים לא יציב.

ניסיון לשמור על משהו מתוך העולם הפנימי שלי, שלא יתפרק.

לפעמים זה מגיע מהמקום של:

                       * לא נותנים מקום לקול שלי

                       * לא מקשיבים לרעיונות שלי

                       * אני לא יודעת מה יקרה

                       * קשה לי כשדברים משתנים

                       * אני מפחדת שלא יהיה לי מקום בתוך המשחק

ואז, הדרך של הילד לשמור על עצמו היא לנסות לקבוע, להוביל, לדרוש, להתעקש.

לא כי הוא “בעייתי”, אלא כי כרגע זו הדרך שהוא מכיר כדי להרגיש בטוח.

הבית הוא מגרש האימונים הכי חשוב

בבית הספר אין לנו שליטה על כל מה שקורה.

אבל בבית — יש לנו הרבה יותר אפשרות לעבוד, לתרגל, ולבנות דפוסים מיטיבים.

הבית הוא מגרש אימונים.

שם אפשר להתחיל לעזור לילד:

                       * לפגוש שינויים

                       * להתכונן למעברים

                       * להבין גבולות

                       * לשלב בין הרצון שלו לבין הרצון של האחר

                       * וללמוד איך להרגיש ודאות בלי לנסות לשלוט בכל דבר

וזה מתחיל, שוב, בהכנה מראש.

איך נראית הכנה מראש בפועל?

נניח שחברה מגיעה מחר הביתה, ואתם כבר יודעים שלילדה שלכם קשה לשתף משחקים, או שקשה לה כשהמשחק לא מתנהל בדרך שלה.

במקום לחכות לרגע הפיצוץ, אפשר לדבר על זה מראש.

לא בשיחה כבדה.

לא בהרצאה.

אלא בצורה פשוטה, רגועה, מחוברת.

למשל:

מחר סימה באה אלינו.

אני יודעת שאת מחכה לזה.

ואני גם יודעת שיש משחקים שאת פחות אוהבת שנוגעים בהם.

בואי נחשוב יחד איזה משחקים מתאים לך לשתף, ואיזה משחקים את רוצה לשמור לעצמך.

כבר כאן, אנחנו עוזרים לילדה לבנות ודאות.

ואפשר להמשיך:

אני גם יודעת שלפעמים כשאתן משחקות, את מאוד רוצה שהמשחק יהיה בדרך שלך.

בואי נחשוב איך גם את תוכלי להביא את הרעיונות שלך, וגם סימה תוכל להביא את הרעיונות שלה, כדי שתצליחו לשחק ביחד.

זה לא מבטל את הצורך שלה.

זה לא מוחק את הרצון שלה.

זה עוזר לה להחזיק גם את עצמה וגם את האחר.

גם סיום הוא נקודה רגישה

אצל הרבה ילדים, הקושי הוא לא רק בתחילת המפגש או תוך כדי המשחק — אלא דווקא בסיום.

הסיום קשה.

כי הסיום הוא שוב קטיעה.

שוב מעבר.

שוב פרידה ממשהו שהייתי בתוכו.

ולכן גם על זה אפשר לדבר מראש.

למשל:

אני יודעת שלפעמים קשה לך לסיים כשהחברה הולכת.

אני רוצה שנחשוב יחד מה יעזור לך.

ואז אפשר לשאול:

                       * יעזור אם נקבע כבר עכשיו מתי תיפגשו שוב?

                       * יעזור אם נזכיר מראש מתי המשחק מסתיים?

                       * יעזור אם תבחרי מראש מה הכי חשוב לך להספיק בזמן המשחק?

כאן אנחנו לא רק “מנהלים” את הילד.

אנחנו בונים איתו מסוגלות.

מלמדים אותו לחשוב מה עוזר לו.

חשוב לתת לילדים להביא רעיונות

כשאנחנו עושים הכנה מראש, חשוב לא רק להגיד לילד מה יהיה — אלא גם לשאול אותו.

מה יעזור לך?

מה קשה לך?

איך היית רוצה שזה יהיה?

מה יכול לתמוך בך אם יהיה לך קשה?

אם אין לו תשובה, אפשר להציע כמה אפשרויות.

אבל קודם כול, חשוב לפנות אליו.

כי אנחנו לא רוצים רק להרגיע אותו מבחוץ.

אנחנו רוצים לבנות בתוכו קול שיודע לעזור לעצמו.

ואיך זה קשור להפסקות בבית הספר?

גם בהפסקות, הרבה פעמים אנחנו פוגשים את אותו צורך בוודאות.

יש ילדים שלא יודעים לאן ללכת כשיש צלצול.

יש ילדים שמרגישים אבודים כשהם לא יודעים מי משחק במה.

יש ילדים שכשהם מציעים משחק ולא מסכימים להם, הם פשוט נסגרים או הולכים.

גם כאן, הכנה מראש יכולה לעזור מאוד.

אפשר לחשוב עם הילד מראש על מסלול להפסקה:

כשהצלצול נשמע, לאן אתה הולך קודם?

ליד איזה עץ?

ליד איזה אזור?

את מי אתה יכול לשאול קודם?

עם מי אתה יכול לקבוע מראש לשחק את המשחק הראשון?

הדבר הזה יוצר תבנית.

וכשיש תבנית, יש יותר ודאות.

וכשיש יותר ודאות, הילד פחות צריך להילחם עליה דרך שליטה.

שליטה היא לא דבר רע

חשוב לומר את זה:

שליטה וצורך בוודאות הם לא דבר רע.

כולנו צריכים ודאות.

כולנו צריכים להרגיש שיש לנו מושג מה קורה.

השאלה היא לא האם צריך ודאות —

אלא איך אנחנו עוזרים לילד להשיג אותה בדרך שמיטיבה איתו ועם הסביבה.

לא דרך התפרצות.

לא דרך מאבק.

לא דרך “המשחק יהיה רק איך שאני רוצה”.

אלא דרך ידיעה, הכנה, שיח, בחירה ותמיכה.

ומה קורה אם למרות הכול משהו משתנה?

גם עם הכנה מראש, החיים קורים.

דברים משתנים.

מישהו מבטל.

משחק מתפתח אחרת.

התוכנית משתנה.

ופה נכנס עוד מרכיב חשוב:

לעזור לילד לדעת מה תומך בו גם כשהמציאות משתנה.

אם פתאום משהו לא קורה כמו שציפה — מה יעזור לו?

לנשום?

לצייר?

לכתוב?

להסתכל לשמיים?

לעצור רגע?

כלומר, הכנה מראש לא באה במקום ויסות — היא עובדת יחד איתו.

אני עוזרת לילד להבין מה צפוי לקרות,

ואני גם עוזרת לו לדעת מה יכול לתמוך בו אם מה שצפוי ישתנה.

משחק הוא שיתוף פעולה, לא מאבק

אחד המקומות הכי חשובים לעבוד עליהם הוא המשחק החברתי.

אם ילד רוצה שישחקו רק בדרך שלו, אפשר לדבר על זה מראש:

במשחק יש גם אותך, וגם את מי שמשחק איתך.

אפשר להציע רעיון.

אפשר לרצות מאוד.

אבל צריך גם לראות איך משלבים.

ואם לא רוצים לשחק בדרך שלך?

אפשר לבדוק אם יש דרך לשלב את הרעיון שלך בתוך המשחק.

ואפשר גם לבחור ללכת להציע את הרעיון שלך למישהו אחר.

כלומר, המטרה היא לא למחוק את הרצון של הילד, אלא לעזור לו ללמוד איך הרצון שלו יכול לפגוש עוד רצונות.

לסיום: ודאות לא מבטלת רגש, אבל היא עוזרת להחזיק אותו

ילדים שצריכים שליטה לא צריכים פחות גבולות.

הם צריכים גבולות עם תיווך.

הם צריכים מבוגר שמבין שמה שנראה כמו “קושי בהתנהגות” הוא לפעמים פשוט קושי לפגוש חוסר ודאות.

וכשאנחנו נותנים להם הכנה מראש,

כשאנחנו עוזרים להם להבין מה עומד לקרות,

כשאנחנו בונים איתם תבניות,

וכשאנחנו עוזרים להם לחשוב מה יתמוך בהם אם משהו ישתנה —

אנחנו לא רק “מונעים התפרצויות”.

אנחנו מלמדים אותם משהו הרבה יותר עמוק:

איך להיות בתוך עולם שלא תמיד מתנהל כמו שהם רצו —

ועדיין להרגיש בטוחים בתוכו.

כתבה 5 -