יש תחושה שמוכרת כמעט לכולנו.
תחושה שקטה, לפעמים מאוד עדינה, ולפעמים מאוד חזקה:
האם אני מספיק טובה?
האם יש לי באמת מה לתת?
הספק הזה קיים אצל ילדים.
והוא קיים גם אצלנו, המבוגרים.
והאמת היא שזה לא משהו שפשוט נעלם יום אחד.
זה לא רגע שבו פתאום אנחנו מגיעים למסקנה סופית: כן, אני מספיק טובה.
הספק הזה ממשיך להתקיים בתוכנו לאורך החיים.
אנחנו פשוט לומדים להתחזק מולו.
לומדים לזהות את הקולות שמספרים לנו שאנחנו לא מספיק טובים — ולבחור איך להגיב אליהם.
איך הספק העצמי מנהל ילדים בתוך קשרים חברתיים
אצל ילדים, הספק העצמי הרבה פעמים מופיע בתוך סיטואציות חברתיות.
יש ילדים שכשהספק עולה — הם נסגרים.
הם שקטים יותר.
נמנעים.
לא מביאים את עצמם.
ויש ילדים שמגיבים בדיוק הפוך.
הם מאוד מנסים להתחבר.
מאוד מנסים למצוא חן.
לפעמים הם מביאים מתנות.
מביאים כל הזמן דברים לחברים.
מוותרים על עצמם.
עושים מה שהאחר אומר.
כי בפנים יש תחושה:
אם אני לא אתן, אם אני לא ארצה, אם אני לא אשתדל מספיק — אולי לא יאהבו אותי.
חשוב להבין: אנחנו כן רוצים שילדים ידעו לתת.
אנחנו כן רוצים שהם ידעו לוותר, לשתף, להתחשב.
אלו תכונות חשובות בתוך קשר.
אבל אנחנו גם רוצים לשים לב לכמות.
האם הילד מרגיש שהוא חייב לתת כל הזמן כדי שיאהבו אותו?
האם הילדה לוקחת כסף מהארנק כדי להביא לחברה מתנה כל יום?
אלו כבר רגעים שמדליקים נורה.
כי אז אנחנו מבינים שיש שם משהו עמוק יותר:
קושי לראות את עצמם בעיניים טובות.
הספק העצמי לא נעלם — אנחנו לומדים לעבוד איתו
אני מכירה את הספק הזה מקרוב.
אני והוא חברים כבר הרבה שנים.
לא משנה כמה טוב אני עושה.
לא משנה כמה אני רואה שאני משפיעה, עוזרת, מקשיבה, תומכת.
עדיין יש בתוכי קול שאומר:
אולי זה לא מספיק.
אולי אין לך באמת מה לתת.
וזו נקודה מאוד כואבת.
להרגיש שיש חלק בתוכך שמספר לך שאת לא מספיק טובה.
אבל עם השנים למדתי להסתכל על הספק הזה אחרת.
להסתכל על הספק כדמות פנימית
בפסיכודרמה אנחנו עובדים הרבה עם רעיון של דמויות פנימיות.
במקום לראות את הנפש כמכלול אחד, אנחנו מסתכלים עליה כמורכבת מחלקים שונים.
וכשאני מסתכלת על הספק העצמי שלי — אני מדמיינת אותו ממש כדמות.
אצלי, למשל, הוא נראה כמו עורך דין.
חליפה שחורה.
מכנסיים שחורות.
הבעה קצת מחויכת, קצת מתגרה.
כאילו הוא אומר:
בואי נראה אותך עכשיו.
כשאנחנו מאפשרים לעצמנו לדמיין את הספק כדמות, משהו מאוד חשוב קורה.
אנחנו מתחילים להפריד בינו לבין עצמנו.
הוא לא כל מי שאני.
הוא רק חלק אחד בתוכי.
למה חשוב להפריד בין החלקים בתוכנו
כשאנחנו מסתכלים על הנפש כמכלול אחד — קשה לעבוד איתה.
אבל כשאנחנו מחלקים לחלקים, פתאום אפשר להבין מה קורה.
כמו רכב.
אם יש פנצ’ר בגלגל — אנחנו מחליפים גלגל.
אם יש בעיה במנוע — מטפלים במנוע.
אנחנו לא זורקים את כל הרכב.
אותו דבר עם הנפש.
יש בתוכנו הרבה חלקים.
הספק הוא רק אחד מהם.
והיכולת להסתכל עליו מבחוץ מאפשרת לנו להתחיל לעבוד איתו.
להתחיל לשים לב מתי הספק מגיע
הרבה פעמים הספק מגיע בלי שאנחנו שמים לב.
לפעמים הוא רץ מהר מאוד בתוך המחשבות.
לפעמים הוא מלווה אותנו יום שלם.
ואנחנו רק בסוף היום מבינים:
אה… הספק היה איתי כל היום.
הוא שם לנו רגליים קטנות בדרך.
הרבה פעמים זה קורה באוטומט.
והמטרה היא לעצור את האוטומט הזה.
כי מודעות מאפשרת עצירה.
ועצירה מאפשרת שינוי.
מה הספק אומר לנו
אחרי שאנחנו מזהים אותו, אפשר להתחיל להקשיב למה שהוא אומר.
אצלי, למשל, הקול הזה אומר לפעמים:
אין לך באמת מה לתת.
גם אם אני יודעת שזה לא נכון — עדיין יש חלק בתוכי שאומר את זה.
וכאן מגיע השלב הבא בעבודה עם הספק.
לא רק להקשיב למה שהוא אומר — אלא להבין למה.
הספק תמיד מגן על פחד
הספק העצמי לא מגיע סתם.
הוא מנסה להגן על משהו.
הוא מפחד.
אצל כל אחד זה פחד אחר.
פחד שיצחקו עליי.
פחד שלא יקבלו אותי.
פחד שיבקרו אותי.
פחד שאכשל.
אצלי, למשל, יש פחד מאוד עמוק שמישהו יוכיח שאני לא מספיק טובה.
ברגע שאנחנו מבינים ממה הספק מנסה להגן — אנחנו כבר לא רק נלחמים בו.
אנחנו מתחילים להבין אותו.
גם אצל ילדים יש תסריט פנימי של פחד
כשילד אומר:
אין לי מה לתת.
אני לא מספיק טוב.
מאחורי זה כמעט תמיד מסתתר תסריט פנימי.
פחד.
אולי שיצחקו עליו.
אולי שלא יקבלו אותו.
אולי שיעמדו מולו ויבקרו אותו.
לפעמים הילדים אפילו לא מודעים לתסריט הזה.
אבל הוא שם.
והוא מנהל אותם.
לא להילחם בקול הספק – להקשיב לפחד שמתחתיו
כשילד אומר:
אני לא מספיק טוב.
התגובה הטבעית שלנו כהורים היא מיד להגיד:
מה פתאום.
יש לך כל כך הרבה מה לתת.
תאמין בעצמך.
אבל הרבה פעמים זה לא באמת נכנס.
כי אנחנו מתווכחים עם הספק — במקום להקשיב למה שמתחתיו.
אפשר להגיד משהו אחר.
אני שומעת כמה זה כואב לך.
אני מכירה גם את הקולות האלה בתוכי לפעמים.
מה הקול הזה אומר לך?
ממה אתה מפחד שיקרה?
השיחה הזאת פותחת דלת אחרת.
ללמוד לעבוד עם החלקים בתוכנו
כשאנחנו עובדים עם הספק בדרך הזאת, משהו משתנה.
אנחנו לא מנסים להעלים אותו.
אנחנו לא נלחמים בו.
אנחנו מבינים שהוא רק חלק אחד בתוכנו.
ואנחנו הדמות המרכזית.
אנחנו אלה שבוחרים.
האם עכשיו אני פועלת מתוך הספק?
או שאני רגע עוצרת, נושמת, מזהה את הפחד — ובוחרת לפעול אחרת?
השאלה החשובה ביותר
אחת השאלות הכי משמעותיות שאנחנו יכולים לשאול את עצמנו היא:
ממה אני באמת מפחד?
אם אני אביא את עצמי באמת — ממה אני מפחד?
אם אני אפתח את הלב בתוך קשר — ממה אני מפחד?
אם אני אתן את כל מה שיש לי לתת — ממה אני מפחד?
הרבה פעמים שם נמצא השורש של הספק.
לחבק את הפחד במקום להילחם בו
כשאנחנו מפסיקים להילחם בפחד — משהו משתנה.
אנחנו יכולים להגיד לעצמנו:
אני רואה אותך פחד.
אני מבינה שאתה מנסה להגן עליי.
וביחד איתך — אני עדיין בוחרת ללכת קדימה.
לא כי אין פחד.
אלא למרות שהוא שם.
ולסיום
הספק העצמי כנראה לא ייעלם לגמרי.
הוא חלק מהיותנו אנושיים.
אבל אנחנו יכולים ללמוד לעבוד איתו.
לזהות אותו.
להבין ממה הוא מנסה להגן.
ולבחור איך אנחנו פועלים למרות הקול הזה.
וכשאנחנו עושים את העבודה הזאת עם עצמנו — אנחנו יכולים לעזור גם לילדים שלנו לעשות אותה.
לא דרך מלחמה עם הספק.
אלא דרך הבנה עמוקה יותר של הפחד שמסתתר מתחתיו.
כתבה 11-