יש סיטואציה שהרבה מאוד הורים מכירים:
בבית הילד מלא חיים.
מדבר, צוחק, מביע, יוזם, לפעמים אפילו עושה הצגות, ממציא, מצחיק, מביא את כל הצבעים שלו.
אבל בחוץ — משהו נסגר.
בפארק הוא אחר.
בבית הספר הוא שקט.
ליד ילדים אחרים הוא מצטמצם.
לא תמיד מדבר, לא תמיד יוזם, לא תמיד מביא את עצמו כמו שאנחנו מכירים אותו בבית.
וזה מעלה הרבה שאלות.
למה זה קורה?
איך יכול להיות שבבית הוא כל כך חי, ובחוץ כל כך סגור?
ומה אפשר לעשות כדי לעזור לו?
הבית הוא המרחב הבטוח שלו
אחד הדברים הראשונים שחשוב להבין הוא שהבית, עבור הרבה ילדים, הוא המרחב הבטוח שלהם.
זה המקום שבו הם מרגישים בנוח להיות מי שהם.
המקום שבו הם מרגישים שמכירים אותם.
שמותר להם לטעות.
שמותר להם להביע את עצמם.
שמותר להם להיות בכל הצבעים שלהם.
ובחוץ, הרבה פעמים, החוויה היא אחרת.
יכול להיות שהוא חושש שישפטו אותו.
שיבקרו אותו.
שיצחקו עליו.
שלא יקבלו את מה שהוא מביא.
שאם הוא באמת יהיה הוא — לא יאהבו את זה.
ואז הוא נסגר.
לא כי אין בו את החיים האלה.
לא כי הם נעלמו.
אלא כי הוא שומר על עצמו.
לפני הכול – להבין מה קורה לו בחוץ
הדבר הראשון שהייתי עושה הוא לא למהר לפרש, אלא לעצור ולשאול.
מה קורה לו כשהוא יוצא החוצה?
מה הוא מרגיש כשהוא נמצא בפארק?
מה הוא מרגיש כשהוא נמצא בבית הספר?
מה קורה לו כשהוא נמצא ליד ילדים אחרים?
ממה הוא חושש?
ממה הוא מפחד?
אם אין שיח רגשי בבית — זה הזמן להתחיל.
אנחנו רוצים לשמוע אותם לעומק.
לא רק לראות את ההתנהגות מבחוץ, אלא להבין את החוויה מבפנים.
כי כשהילד נסגר, תמיד יש שם משהו בפנים.
תחושה.
פחד.
חשש.
מחשבה.
וכדי לעזור לו, אנחנו צריכים קודם כול להבין מהו.
לא כל סגירות נראית אותו דבר
עוד דבר חשוב הוא לא להסתפק בכותרת הכללית:
“הוא סגור בחוץ”.
אני רוצה להבין איך בדיוק הסגירות הזאת מתבטאת.
האם הוא לא מדבר בכלל?
האם הוא לא יוזם?
האם הוא לא משתף ברגשות שלו?
האם בבית הוא מלא רעיונות ובחוץ הוא לא מציע כלום?
האם בבית היא מצחיקה, משחקת, עושה הפעלות, ובחוץ היא כולה רצינית ושקטה?
ככל שנבין יותר מדויק איך זה נראה, כך נוכל גם לעזור בצורה יותר מדויקת.
לפעמים זה יושב על פחד מדחייה
אם, למשל, בבית הילד מלא רעיונות ומביע את עצמו, אבל בחוץ הוא לא מציע כלום, לא יוזם ולא אומר — הרבה פעמים זה יכול לשבת על פחד מדחייה.
פחד שיגידו לו לא.
פחד שלא ירצו את מה שהוא מציע.
פחד שלא יקבלו את מה שהוא מביא.
ובמקום הזה, העבודה היא לא רק על “תציע יותר”.
אלא על איך הוא שומע “לא”, ואיך הוא מפריד את ה”לא” הזה מהערך שלו.
כי אם כל “לא” מרגיש כמו “אני לא מספיק טוב”, ברור שהוא יעדיף לא להציע בכלל.
“ביישן” זה לא אופי
חשוב לי להגיד כאן משהו ברור.
אם אתם חושבים שהילד שלכם “ביישן”, כדאי לעצור רגע.
ביישנות היא לא אופי.
יש טמפרמנט — נכון.
יש ילדים יותר שקטים, יותר סוערים, יותר עדינים, יותר שובבים.
אבל הסגירות הזאת, המקום שבו בבית אני מביא את עצמי ובחוץ אני לא מביא, הוא לא “האופי שלו”.
זה משהו שנלמד.
משהו שנבנה.
משהו שנרכש מתוך חוויות, מתוך רגשות, מתוך מה שעבר עליו.
וזה גם אומר שאפשר לעבוד עם זה.
אני לא אומרת שעכשיו הילדה צריכה לעמוד על במות ולעשות מסיבות ולהיות מי שהיא לא.
ממש לא.
אבל כן חשוב שיהיו שם דברים בסיסיים:
יכולת לשתף,
לבטא רצונות,
להגיד מה אני צריך,
להביא את עצמי.
ואם הדברים האלה נחסמים בחוץ — אז יש שם קושי שצריך להבין.
גם אנחנו, כמבוגרים, לפעמים נסגרים בחוץ
לפעמים קל יותר להבין את הילדים דרך עצמנו.
גם לנו יש מצבים שבהם אנחנו נסגרים.
אם אני מגיעה למקום שאני לא מכירה בו אף אחד, לוקח לי זמן להיפתח.
לוקח לי זמן להיכנס לתוך קבוצה.
לוקח לי זמן להרגיש בטוחה להביא את כל מי שאני.
ואז אני יכולה לשאול את עצמי:
מה אני מרגישה שם?
ממה אני חוששת?
האם אני מפחדת שלא יקבלו את הצבע שלי?
השאלות האלה עוזרות לנו להבין שגם אצל הילדים, הרבה פעמים, יש עולם פנימי שלם שמתרחש מאחורי הסגירות הזאת.
שלב חשוב בעבודה: למצוא עוגנים
אחרי שאנחנו מתחילים להבין מה הילד מרגיש, הייתי עוברת לשלב של עוגנים.
עוגן הוא משאב.
משהו שתומך בי.
משהו שעוזר לי להרגיש יותר בטוח.
זה יכול להיות חפץ מסוים.
תכשיט.
מחברת ציור.
אבן.
עץ מסוים.
פרח.
סיפור.
דימוי.
משהו שאני מדמיינת.
משהו שאני לוקחת איתי.
משהו שמזכיר לי כוח וביטחון.
בפארק, אחר הצהריים, במקומות שבהם יש יותר חופש, אפשר גם לבדוק אם מוזיקה עוזרת.
בבית הספר לרוב זה פחות אפשרי, אז שם נרצה למצוא עוגנים אחרים.
המטרה היא להבין:
מה תומך בו כשהוא בחוץ?
מה עוזר לו להרגיש קצת יותר בטוח?
זה לא ייעלם בשנייה
חשוב להגיד את זה ביושר.
זה לא שבשנייה אחת הילד ירגיש בטוח בחוץ.
זה לא שפתאום מחר הכול ייפתח.
אנחנו עובדים כאן בשלבים.
אם כרגע הוא בכלל לא מדבר בחוץ — אולי הצעד הראשון יהיה רק לבקש משהו קטן.
אם הוא לא יוזם בכלל — אולי הצעד הראשון יהיה להציע רעיון אחד.
אם הוא לא משתף בכלל — אולי הצעד הראשון יהיה רק להגיד מה נעים לו ומה לא.
אנחנו לא מנסים לעשות קפיצה ענקית.
אנחנו מחפשים את הצעד הבא שאפשרי עבורו.
שלושת הדברים שהייתי מתחילה מהם
אם אני מסכמת את זה, יש כאן שלושה כיוונים מרכזיים שהייתי עובדת איתם.
הראשון הוא להבין מה קורה לו בפנים כשהוא יוצא החוצה.
מה הוא מרגיש, ממה הוא חושש, מה מפחיד אותו.
השני הוא להבין איך בדיוק נראית הסגירות הזאת.
האם זה לא ליזום, לא לדבר, לא להביע רגשות, להיות רציני, להימנע?
והשלישי הוא למצוא עוגנים — דברים שיכולים לתמוך בו ולעזור לו להרגיש בטוח יותר בחוץ.
להדביק את הביטחון הפנימי גם על משהו בעולם החיצוני
עוד דבר חשוב הוא לא להשאיר את זה רק בתוך העולם הפנימי.
אם הילד יודע להגיד מה עוזר לו להרגיש בטוח — אנחנו רוצים גם “להדביק” את זה על משהו בעולם החיצוני.
כלומר, לא רק לדעת בפנים מה עוזר לי, אלא שיהיה לי גם משהו מוחשי שמזכיר לי את זה.
אם עץ מסוים מסמל עבורי ביטחון — אני יכולה לחשוב עליו כשאני בחוץ.
אם יש לי אבן בכיס — היא יכולה להזכיר לי שאני לא לבד.
אם ציור מסוים מחזק אותי — אני יכולה לשים אותו במקום שאזכור אותו.
החיבור הזה בין המשאב הפנימי לבין משהו מוחשי בעולם החיצוני עוזר מאוד.
לרוב זה יושב על ביטחון עצמי ואמונה עצמית
בהרבה מאוד מקרים, כשילד בבית הוא מלא חיים ובחוץ סגור, זה יושב על מקום של ביטחון עצמי ואמונה עצמית.
בבית יש לו ביטחון.
בחוץ — פחות.
ולכן אחת השאלות החשובות היא:
איך אנחנו עוזרים לו לקחת את תחושת הביטחון שיש בבית — גם החוצה?
לא בבת אחת.
לא בכוח.
אלא דרך הבנה, דרך משאבים, דרך עוגנים, ודרך צעדים קטנים.
ולפעמים צריך עזרה מקצועית
חשוב לי גם להגיד את זה.
אם אתם מרגישים שאתם לא יודעים איך לעבוד עם זה, איך לעזור לו, איך לתמוך בו, איך לאפשר לו להביא את עצמו גם בחוץ — בשביל זה יש אנשי מקצוע.
לא חייבים להישאר עם זה לבד.
יש הרבה ידע.
יש הרבה דרכים לעזור.
יש מרחבים שבהם בדיוק עובדים על הנקודות האלה.
אז אם אתם מרגישים שהקושי הזה עמוק, מתמשך, או שאתם לא מצליחים לפענח אותו לבד — זה בסדר לפנות לעזרה.
ולסיום
אם הילד שלכם בבית מלא חיים ובחוץ סגור, זה לא אומר שזה “מי שהוא”.
זה אומר שבבית הוא מרגיש בטוח, ובחוץ עדיין לא.
והעבודה היא לא לדחוף אותו להיות מישהו אחר.
אלא להבין מה מפחיד אותו, מה סוגר אותו, ומה יכול לעזור לו להרגיש בטוח יותר גם מחוץ לבית.
דרך שיח רגשי.
דרך הבנת החששות שלו.
דרך עוגנים ומשאבים.
ודרך צעדים קטנים, עדינים ועקביים.
כי המטרה היא לא לשנות את הילד.
המטרה היא לעזור לו להביא גם בחוץ את מי שהוא כבר יודע להיות בבית.
כתבה 12 -