יש תופעה שהרבה מאוד הורים פוגשים היום בבית: הילד שלהם מעדיף להישאר בבית במקום להיפגש עם חברים. אתם מציעים לו לצאת לפארק, להזמין חבר, ללכת לחבר מהכיתה – והוא אומר שלא בא לו. לפעמים הוא אפילו יגיד שנעים לו בבית ושאין לו צורך לצאת. בבית הספר הוא יכול להישאר לבד בהפסקות, לא לגשת לילדים אחרים, ולהעדיף להימנע ממפגשים.
מאחורי ההתנהגות הזאת הרבה פעמים מסתתרת חרדה חברתית.
חרדה חברתית הפכה בשנים האחרונות לנפוצה מאוד. ייתכן שהיא תמיד הייתה קיימת, אבל בעבר פחות דיברו עליה ופחות ידעו לזהות אותה. כדי להבין אותה חשוב קודם להבדיל בין פחד לבין חרדה. פחד הוא רגש טבעי – משהו עושה לנו קווץ’ בלב, אנחנו חוששים, אבל עדיין נשארים בתוך הסיטואציה. חרדה היא כבר מצב שבו הגוף מגיב בעוצמה: הגוף מתחיל להזיע, לפעמים יש רעד, הנשימה משתנה, והמחשבות נכנסות ללופ אינסופי של תרחישים.
המחשבות מתחילות לשאול שוב ושוב: מה יקרה שם? מה יחשבו עליי? מה אם אעשה טעות?
מתחת לחרדה החברתית יושבים פחדים עמוקים מאוד, והם משתנים מילד לילד. יש ילדים שחוששים שהם יעשו טעות. יש כאלה שפוחדים שלא יקבלו אותם. אחרים מפחדים שלא יאהבו אותם, או שיצחקו עליהם. בתוך העולם הפנימי שלהם הפחדים האלה יוצרים תרחישים שלמים, וככל שהתרחישים האלה חוזרים שוב ושוב – הם הופכים למציאות.
מבחינת הילד, אם הוא ייכשל – הוא לא שייך. אם הוא ייפגש עם חברים – יצחקו עליו. אם הוא ייגש לילדים אחרים – ידחו אותו.
כשאלה המחשבות שמנהלות את העולם הפנימי, ההימנעות הופכת לדרך הגיונית להגן על עצמנו. במקום להתמודד עם כל התרחישים המפחידים האלה, הילד פשוט מוותר מראש על המפגש. הוא נשאר בבית, במרחב הבטוח שלו, ולא צריך להתמודד עם מה שעלול לקרות.
אנחנו פוגשים את זה הרבה גם בבית הספר. ילדים שנשארים לבד בהפסקה, לא מדברים עם אף אחד, לא כי הם לא רוצים חברים – אלא כי הם מפחדים מהמפגש עצמו.
תחשבו כמה לא פשוט להתמודד עם כל כך הרבה תרחישים שמתרוצצים בראש. כשהילד מדמיין שוב ושוב מה עלול לקרות, הוא מתחיל להאמין שזה באמת מה שיקרה במציאות.
יש כאן עוד נקודה חשובה להבין – המציאות הפנימית.
לכל אחד מאיתנו יש מציאות פנימית. היא מורכבת מהמחשבות שלנו, מהרגשות שלנו ומהחוויות שעברנו. אצל ילדים המציאות הפנימית הזאת יכולה להרגיש כמו אמת מוחלטת. אם ילד חושב שמישהו מחייך אליו כדי לצחוק עליו – מבחינתו זה באמת מה שקורה, גם אם במציאות אותו ילד רק רצה להגיד שלום.
כמבוגרים אנחנו כבר יודעים לפעמים להבדיל בין מה שאנחנו מרגישים לבין מה שקורה באמת, אבל גם אצלנו זה לא תמיד פשוט. כשאנחנו נכנסים לריב עם בן זוג, חבר או בן משפחה – לפעמים המציאות הרגשית שלנו משתלטת, ואנחנו חוזרים להרגיש כמו הילדים שהיינו פעם.
לכן העבודה עם ילדים היא לא לבטל את מה שהם מרגישים, אלא לעזור להם לבנות גשר בין העולם הפנימי שלהם לבין המציאות החיצונית. לתת מקום לפחד שלהם, לחשש שיצחקו עליהם או שלא יקבלו אותם, ובמקביל לעזור להם להבין שלא כל מה שהמחשבות מספרות להם בהכרח קורה במציאות.
חשוב גם לזכור שאנחנו יצורים חברתיים. כבני אדם אנחנו צריכים קשר – אהבה, שייכות, נראות. אי אפשר באמת להגיד “אני לא צריך אף אחד”. לפעמים זה מנגנון הגנה שנועד להרחיק אותנו מהכאב.
אז איך אפשר לעזור לילד שמתמודד עם חרדה חברתית?
הדבר הראשון הוא להבין מה קורה מאחורי הקלעים. בשביל לעשות את זה צריך שיהיה בבית שיח רגשי. הילד צריך להרגיש שהוא יכול לשתף במה שהוא מרגיש, בלי לחשוש שישפטו אותו או יבטלו את החוויה שלו.
אפשר לבחור רגע רגוע ביום – בזמן נסיעה, בזמן ציור משותף או בשיחה שקטה – ולחזור לסיטואציה חברתית שהוא נמנע ממנה. לשאול בעדינות:
מה חששת שיקרה שם?
מה פחדת שיקרה אם תלך?
מה המחשבות שעברו לך בראש?
לפעמים זה עוזר גם לשתף חוויה אישית. לספר שגם לנו היו רגעים כאלה, שגם אנחנו לפעמים חוששים או מתביישים. זה מאפשר לילד להרגיש שאנחנו איתו בגובה העיניים.
אחרי שמבינים את החשש, אפשר להתחיל לחשוב ביחד מה יכול לעזור.
חשוב להבין: להגיד לילד “תירגע” או “יהיה בסדר” בדרך כלל לא באמת עוזר. כשאנחנו נמצאים במצב רגשי מוצף, ההיגיון לא עובד. לכן קודם כל צריך לעזור לגוף להירגע.
אם הילד כבר נמצא בתוך חרדה והגוף מגיב – אפשר להפנות את תשומת הלב החוצה. לספור עננים בשמיים, לספור מכוניות ברחוב, להסתכל על עצים או ציפורים. המטרה היא להוציא את תשומת הלב מהלופ הפנימי אל העולם שבחוץ, כדי לעזור למערכת להירגע.
את השיחות עצמן חשוב לעשות בזמן רגוע, לא כשהילד כבר מוצף.
ומה שעוד חשוב מאוד – לא לדחוף. הרבה פעמים מתוך רצון לעזור אנחנו דוחפים את הילד להתמודד, אבל לפעמים הדחיפה רק מגבירה את ההתנגדות.
במקום להגיד “אתה חייב לנסות”, אפשר להגיד:
אני רואה שאתה מפחד.
אני מבין שזה קשה לך.
ובמקביל – אני גם מאמין בך שאתה יכול.
ואז לשאול: מה יכול לעזור לך להתמודד עם הפחד?
לפעמים הילד יגיד שהוא לא יודע, וזה בסדר. אפשר לתת לו זמן לחשוב על זה, ולחזור לשאלה בפעם הבאה. לפעמים הפתרון יבוא ממנו – וזה חשוב, כי כשילד מוצא בעצמו מה עוזר לו, זה מחזק את תחושת המסוגלות שלו.
לילד אחד יעזור צמיד שמזכיר לו משהו טוב על עצמו. לילדה אחרת יעזור להתקשר מראש לחברה שהיא עומדת לפגוש. למישהו אחר יעזור לצייר לפני מפגש כדי לפרוק את המתח.
אין פתרון אחד שמתאים לכולם.
ומה שחשוב לזכור – חרדה חברתית היא לא משהו שנעלם ביום אחד. לפעמים יש צורך בליווי מקצועי שיכול לעזור לשנות דפוסי חשיבה ולעבוד לעומק עם מה שקורה בעולם הפנימי.
אבל הדבר הראשון שמאפשר שינוי הוא הידיעה שאנחנו יכולים ללמוד משהו חדש. אנחנו לא צריכים להיות מושלמים. כולנו טועים, כולנו לומדים, וכולנו מתפתחים לאורך החיים.
גם הילדים שלנו.
כתבה 13 -