יש שאלה שהורים שואלים הרבה, לפעמים בדאגה, לפעמים בתסכול, ולפעמים כבר מתוך עייפות גדולה:
הילד שלי נפגע מכל דבר. מה זה אומר?
ובשורה התחתונה, הרבה פעמים זה אומר דבר אחד מאוד פשוט ועמוק:
הילד שלכם רגיש.
אבל רגישות היא לא מילה אחת קטנה שאפשר לזרוק ולסיים איתה.
צריך להבין מאיפה היא מגיעה, איך היא מתבטאת, ומה אפשר לעשות איתה.
כי מצד אחד, רגישות היא מתנה ענקית.
ומצד שני, בגיל הילדות, ובמיוחד בתוך סיטואציות חברתיות, היא הרבה פעמים נחווית כעומס, כחולשה, או כמשהו שקשה מאוד לשאת.
לא כל רגישות נראית אותו דבר
רגישות יכולה להתבטא בכמה דרכים.
יש ילדים שהרגש שלהם יוצא בצורה מאוד אימפולסיבית.
קרה משהו קטן עם חברים, והתגובה מגיעה מיד — כעס, בכי, הסתגרות, התפרצות.
במקרים מסוימים זה יכול להיות קשור גם להפרעת קשב וריכוז, שבה אנחנו הרבה פעמים רואים אימפולסיביות רגשית, קושי בוויסות, ותגובות מהירות מאוד למה שקורה בחוץ.
אבל יש גם ילדים ואנשים שהם פשוט רגישים מאוד.
זו לא בהכרח הפרעת קשב.
זו דרך אחרת להרגיש את העולם.
אנשים רגישים מאוד מרגישים חזק יותר.
את הסביבה.
את האנשים.
את האווירה.
את המילים.
את הטונים.
את הרמזים.
לפעמים הם מרגישים הכול כמו עור דק מאוד, שכל דבר נוגע בו.
ולכן חשוב גם לדעת:
המוח של ילד עם הפרעת קשב עובד אחרת מהמוח של ילד רגיש מאוד.
זה לא אותו דבר.
ולכן גם הדרך שבה נבין ונעזור צריכה להיות מדויקת.
אבל כך או כך, בשני המצבים יש משמעות גדולה מאוד לעבודה על ויסות רגשי.
רגישות היא מתנה – גם אם כרגע היא לא מרגישה ככה
אני יודעת שלפעמים, במיוחד כשהילד בוכה מכל דבר או מתעצבן מכל דבר, קשה לראות ברגישות הזאת מתנה.
בתוך סיטואציות חברתיות ילדים לא תמיד ירגישו שזה כוח.
לפעמים יצחקו עליהם שהם בוכים.
לפעמים ילעגו להם שהם “עושים עניין”.
לפעמים יגידו עליהם שהם דרמטיים, עצבניים, בכיינים או נעלבים.
אבל האמת היא שרגישות היא יכולת עצומה.
היא מאפשרת להרגיש בעומק.
להיות אמפתיים.
להבחין בדקויות.
להקשיב לאחרים.
להיות מחוברים לעולם הרגש.
היא יכולה להפוך עם השנים לכוח גדול מאוד.
השאלה היא איך אנחנו עוזרים לילד לשאת אותה בצורה בריאה, כדי שהיא לא תנהל אותו ותציף אותו.
בגילאים הצעירים, המציאות הפנימית מרגישה כמו אמת מוחלטת
אחת הנקודות הכי חשובות להבין היא שבגילאים הצעירים, במיוחד בכיתות א’–ב’, הילדים עדיין נמצאים על הגשר שבין המציאות הפנימית למציאות החיצונית.
המציאות הפנימית שלהם — מה שהם מרגישים, מה שהם מפרשים, מה שהם מדמיינים — נחווית להם הרבה פעמים כאמת גמורה.
למשל, ילד אחר זרק איזו מילה, צחק על משהו אחר בכלל, או דיבר בטון מסוים —
והילד הרגיש שזה עליו.
הוא נפגע.
נסגר.
נעלב.
אולי התחיל לבכות.
עכשיו, ייתכן שבמציאות בכלל לא התכוונו אליו.
אבל במציאות הפנימית שלו זה היה ממשי לחלוטין.
וכאן אנחנו רוצים לעזור להם לבנות גשר.
לא לבטל את מה שהם הרגישו — אלא לעזור להם לבדוק:
האם זה באמת מה שקרה?
האם באמת התכוונו לפגוע?
מה עוד יכול להיות שקרה שם?
יש חשיבות עצומה לתת מקום למה שהם מרגישים
אבל שימו לב:
העבודה היא לא רק “להסביר להם את המציאות”.
כי אם אני רק אגיד לילד:
לא התכוונו אליך.
זה לא היה עליך.
אתה סתם עושה עניין.
אני מפספסת את העיקר.
כי בפנים הוא נפגע באמת.
ולכן יש כאן שתי עבודות במקביל:
לעזור לו להבין את המציאות החיצונית,
ולצד זה לתת מקום מלא למה שהוא מרגיש בפנים.
לפחד.
לעלבון.
לכאב.
למבוכה.
לכעס.
מתי הרגישות כבר יוצאת מאיזון?
רגישות היא מתנה.
אבל יש מצבים שבהם אנחנו כבר רואים שהיא לא מנוהלת, אלא מציפה.
כשעל כל מילה קטנה הילד בוכה.
כשעל כל הערה קטנה הוא מתפרץ.
כשכל סיטואציה הופכת לסערה.
בנקודה הזאת אנחנו רוצים לעזור למערכת הפנימית שלו לווסת את עצמה.
כי השאלה היא לא רק איזה רגש עלה — אלא מה קורה עם המערכת כשהרגש הזה מגיע.
האם היא יכולה להכיל אותו?
האם היא יכולה לעבד אותו?
או שהיא כבר כל כך מוצפת, שכל גירוי קטן מעיף אותה לקצה?
תחשבו על עצמכם ברגע של הצפה
אני בטוחה שקרה לכם יום כזה.
יום עמוס.
מעייף.
מבולגן.
אתם חוזרים הביתה אחרי מיליון דברים, קניות, לחץ, עומס — ואז מישהו אומר משהו קטן, אולי אפילו בלי כוונה רעה, ופתאום זה פוגע בכם בעוצמה אדירה.
לא כי המשפט עצמו היה כל כך נורא.
אלא כי המערכת כבר הייתה מלאה עד הקצה.
וזה בדיוק הרעיון.
אם הכלי שלי מלא במים עד הסוף, גם טיפה אחת קטנה תגרום לו לעלות על גדותיו.
ולכן העבודה היא לא רק “לא להיפגע”.
אלא לעזור לילד שהכלי שלו יהיה מסוגל להחזיק יותר.
איך עוזרים למערכת לא להציף?
יש כאן שני כיוונים עיקריים.
האחד הוא לעזור למערכת להירגע ברגע האמת.
והשני הוא לעזור לה להיות חזקה ויציבה יותר באופן כללי.
כדי לעזור ברגע האמת, אנחנו רוצים למצוא משאבים ועוגנים.
עוגן הוא משהו שתומך בי.
משאב הוא משהו שעוזר לי להרגיש יותר יציבה, יותר מלאה, יותר בטוחה.
זה יכול להיות:
לדמיין ים,
לדמיין מקום אהוב,
לצייר,
לכתוב,
לשמוע מוזיקה,
לצאת לטבע,
לרקוד,
לנענע את הגוף,
להביט בציפורים,
להרגיש שמש,
להחזיק חפץ מסוים.
כל ילד צריך לגלות מה תומך בו.
וברגע שמשהו מתחיל להציף, אני לא נכנסת פנימה עוד יותר.
אני לא הולכת ישר אל הדרמה.
אני רגע שואלת:
מה יכול לעזור לי עכשיו להתמשאב?
כלומר, מה יכול לעזור לי עכשיו להחזיר לעצמי אוויר.
לפני שמדברים – קודם מווסתים
זה חשוב מאוד.
אם הילד כבר מוצף, כבר בוכה, כבר רועד, כבר מתפרץ — זה לא הזמן לשיחה עמוקה.
קודם כול עוזרים למערכת להירגע.
נשימה.
עוגן.
משאב.
הסתכלות על משהו מבחוץ.
משהו שמחזיר קרקע.
ורק אחר כך, כשהמערכת נרגעה, אפשר לדבר.
מה קרה שם?
מה הרגשת?
מה חשבת?
מה פירשת?
מה היה יכול לעזור לך?
יש גם עבודה ארוכה יותר – להגדיל את הכלי
מעבר לרגעי הקצה, יש כאן גם עבודה עמוקה יותר.
איך אני עוזרת לילד להגדיל את הכלי שלו?
כלומר, לפתח יותר יכולת לשאת רגשות, לפגוש עלבון בלי לקרוס, להכיל כאב בלי להתפוצץ ממנו.
וזה קורה כשאנחנו עוזרים לו להתעמת בעדינות עם מה שהוא מרגיש.
לא לברוח מהרגשות.
לא להדחיק.
לא להתעלם.
אלא ללמוד להכיר אותם.
כן, לפעמים גם אנחנו נמנעים או מדחיקים — זה אנושי.
אבל המטרה היא לאט לאט לבנות יותר יכולת להיות עם מה שעולה.
לפעמים הפגיעה נוגעת בנקודה הרבה יותר עמוקה
ילד יכול להגיד משהו מעליב,
או לזרוק הערה פוגעת,
ומה שאנחנו נראה בחוץ זו התפרצות גדולה מאוד.
אבל הרבה פעמים ההערה הזאת לא פוגשת רק את אותו רגע — היא נוגעת בנקודה הרבה יותר עמוקה בפנים.
למשל, אם יש ילדה שכבר מרגישה בפנים שלא רוצים להיות לידה, או שאין לה מקום, או שהיא “לא מספיק” —
ואז מישהו אומר לה “מכוערת” או משהו דומה,
התגובה לא נובעת רק מהמילה הזאת.
היא נובעת מכל מה שהמילה הזאת נוגעת בו בפנים.
וזה בדיוק מה שהופך לפעמים תגובה קטנה מבחוץ לסערה גדולה בפנים.
הסיפור שלי עם תחושת דחייה
אני רוצה להביא כאן גם דוגמה אישית.
בתור ילדה, היו לי חוויות מאוד לא פשוטות עם דחייה.
אני זוכרת ילדה חדשה שהגיעה לכיתה, ואני ניסיתי לחבר, להזמין, לקרב, להיות זו שפותחת את הדלת.
אבל אחר כך הדברים התהפכו.
והתחושה שהחליפו אותי, שדחו אותי, שלא רוצים בי — כאבה לי מאוד.
ובהמשך הייתה גם ילדה שהתנכלה לי, אמרה לי מילים קשות, קראה לי פרה, דיברה אליי לא יפה.
ואני, שלא ידעתי להתמודד עם כל מה שקרה בתוכי — עם התחושה שלא רוצים אותי, עם זה שאני לא אוהבת את עצמי, עם הכאב, עם העלבון — הגבתי באימפולסיביות.
אני לא מעודדת אלימות בשום צורה.
ממש לא.
אבל אני כן מבינה היום שהתגובה שלי אז נבעה ממערכת פנימית שכבר הייתה מוצפת עד הסוף.
וזה בדיוק מה שאנחנו רוצים למנוע אצל הילדים.
לא רק לעצור את ההתנהגות, אלא להבין מה קורה בתוכה.
לפני ההתפרצות יש כאב
מאחורי התפרצות, מאחורי בכי, מאחורי פגיעה עמוקה מכל דבר — יש בדרך כלל כאב.
יש תחושה של דחייה.
יש חוויה של “לא רוצים אותי”.
יש מחשבה של “אני לא מספיק טוב”.
יש עולם פנימי שלם שמחזיק את הרגע הזה.
ולכן אנחנו רוצים לפני הכול לעזור לילדים לזהות:
מה הם מרגישים?
מה הם חושבים על עצמם?
מה קרה שם בפנים?
ואז לעזור להם לראות שהסיטואציה הזאת היא חלק.
היא לא כולה.
היא נקודה אחת בתוך ציור גדול.
היא טיפה אחת בתוך ים שלם.
ברגע שהילד מתחיל לראות שהפגיעה הזאת היא לא כל מי שהוא, אלא רק חלק אחד מתוך החוויה שלו, משהו מתרחב.
אז מה עושים בפועל?
כשקורה רגע כזה, אני רוצה קודם כול לעזור לו לווסת.
לשאול:
מה יכול לעזור לך עכשיו?
מה מרגיע אותך?
מה מחזיר אותך לעצמך?
ואחר כך, ברגע רגוע יותר, אני רוצה לעזור לו להבין:
מה קרה?
מה זה נגע בך?
מה חשבת על עצמך באותו רגע?
מה גרם לזה להרגיש כל כך חזק?
והכי חשוב — לעזור לו לא לראות את עצמו רק דרך הרגע הזה.
אלא לראות שיש בו עוד חלקים.
עוד איכויות.
עוד דרכים להיות.
ולסיום
אם הילד שלכם נפגע מכל דבר, זה לא אומר שיש בו חולשה.
זה אומר שיש בו רגישות.
והרגישות הזאת יכולה להפוך לכאב גדול, אם לא נלמד לעזור לה להיות מוחזקת, מווסתת, עטופה.
אבל היא גם יכולה להפוך לכוח עצום.
היכולת להרגיש עמוק היא לא הבעיה.
השאלה היא איך חיים איתה.
וכשאנחנו עוזרים לילד להבין את הרגישות שלו, לווסת את המערכת שלו, ולבנות גשר בין מה שהוא מרגיש בפנים לבין מה שקורה בחוץ —
אנחנו עוזרים לו לא רק להיפגע פחות.
אנחנו עוזרים לו לחיות את עצמו טוב יותר.
כתבה 20 -